דוח העוני והפערים החברתיים של הביטוח הלאומי ל-2011 מעלה כי ממדי העוני של משפחות נותרו כמעט ללא שינוי: תחולת העוני עלתה מ-19.8% ב-2010 ל-19.9% ב-2011. שיעור הנפשות והילדים החיים במשפחות עניות עלה במעט בין שתי השנים, מ-24.4% ל-24.8% ומ-35.3% 36.6% בהתאמה.
ב-2011 היו בישראל 442,200משפחות עניות, שבהן חיו 1,838,600 נפשות, מהן 860,900 ילדים.
רמת החיים במונחים של ההכנסה הכספית החציונית הפנויה לנפש תקנית נותרה ללא שינוי במונחים ריאליים (עליה של 0.2%) וכך גם קו העוני הנגזר ממנה.
ב-2011 נמשכה הירידה ארוכת הטווח בתחולת העוני של הקשישים משיא של 25.1% ב-2004 ל-19.4% ב-2011.
תחולת העוני של משפחות עובדות הוסיפה לעלות ב-2011 – מ-19.4% ל-20.0% לפי ההכנסה הכלכלית ומ-13.2% ל-13.8% לפי ההכנסה הפנויה. עלייה זו התרחשה על אף המשך התאוששות בשוק העבודה ב-2011 אשר התבטא בהרחבת מעגל המועסקים. בכך עלה חלקן של המשפחות העובדות העניות מהמשפחות העניות בגיל העבודה מ-62.4% ל-64.8% בין שתי השנים. יצוין כי בתחילת העשור החולף (1999) עמדה תחולת העוני של משפחות עובדות על כ-7% - כמחצית בלבד משיעורה כיום.
עלייה חדה בתחולת העוני נרשמה גם בקרב המשפחות עם שני מפרנסים ויותר, משפחות שהיו ידועות שנים רבות כחסינות מפני עוני: שיעורן גדל מ-2% בתחילת העשור החולף ל-4.6% ב-2011.
ב-2011 ירד חלקן של המשפחותבגיל העבודהשאינן עובדות בכלל האוכלוסייה, על רקע המדיניות ארוכת הטווח של הממשלה לעידוד התעסוקה ושל דחיפה לתעסוקה באמצעים שונים וכן עקב ההתאוששות הכלכלית במשק. עם זאת תחולת העוני העצומה בקרב משפחות הלא-עובדות – 70.1% ב-2010 - עלתה אף יותר והגיעה ל-70.7% ב-2011.
תרומת הקצבאות והמיסים הישירים להפחתת העוני נותרה פחות או יותר ללא שינוי: 39.3% מהמשפחות העניות על פי הכנסתן הכלכלית נחלצו מעוני ב-2011 כתוצאה מאמצעי המדיניות.
בעוד שתחולות העוני נותרו ברמה גבוהה ובחלקן אף עלו במקצת, המדדים לעומק העוני וחומרתו השתפרו ב-2011. עומק העוני (הפער הממוצע מקו העוני של הכנסות העניים) ירד מ-35.9% ב-2010 ל-34.7% ב-2011 (3%-), והמדד לחומרת העוני, המעניק משקל הולך וגדל למשפחות ככל שהן עניות יותר, ירד בכ-4%.
בהשוואה בינלאומית המתייחסת ל-2010 בקירוב, ממשיכה ישראל לעמוד בראש סולם המדינות של ה-OECD בממדי העוני והאי-שוויון הגבוהים.
המנהל הכללי של המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור יוסף, מסר כי היציבות בעוני אינה בשורה ואינה הישג. הממצאים המתקבלים מההשוואה הבינלאומית מראים שישראל צריכה לשאוף לשיפור משמעותי בתחום העוני ואי השוויון כדי להתקרב לממוצע מדינות ה-OECD. לשם כך יש להשתמש בכול כלי המדיניות: השקעה בחינוך, הכשרה מתאימה לשוק העבודה, עידוד יציאה לעבודה, יצירת תנאי עבודה ושכר הולמים, ומתן קצבאות ברמה הולמת למתקשים להשתלב בשוק העבודה.