ציון, בן פרחה ועבו אהרון עזר, נולד בעיר אירביל בעיראק, כנראה בשנת תרפ"ו (1926).
בשנת 1946, בהיותו בן פחות מעשרים, החל ציון לפעול בתנועות ציוניות לא חוקיות שפעלו בעיראק וביניהן המחתרת הציונית. במסגרת פעילותו במחתרת ציון עזר בהברחת יהודים לארץ ישראל בתקופת העלייה הבלתי-לגאלית
.בעקבות פעילותו הוא נרדף על ידי השלטון והמשטרה המקומית בעיראק, שהגיעו לבית משפחתו של ציון באופן תדיר בניסיון לאסור אותו וכן כדי לחפש אחר מסמכים הקשורים למחתרת הציונית. בעת החיפושים פרחה, אמו של ציון, הייתה עוטפת את המסמכים בשמיכה ואוחזת בה כפי שאוחזים בתינוק, באופן זה השוטרים חשבו שהיא מחזיקה בידיה תינוק קטן וכך המסמכים לא נחשפו.
כשהחיפושים אחרי ציון החריפו החליטה הנהגת המחתרת הציונית לשלוח אותו למשימה - בדיקת נתיב בריחה ספציפי לארץ ישראל, כאשר המטרה הייתה לבדוק האם הנתיב בטוח ויוכל לשמש בעתיד נתיב בריחה והעלאת יהודים לארץ ישראל. בסוף המשימה ציון אמור היה להגיע לארץ ישראל. בחודש תשרי תש"י (אוקטובר 1949) יצאו ציון ושניים מחבריו, יוסף חי ודניאל נוריאל, לבדוק את נתיב הבריחה, כאשר הם מסתייעים במבריחים מקומיים שקיבלו תשלום מראש מהמחתרת הציונית. טרם יציאתו למשימה נפרד ציון ממשפחתו, וקבע להיפגש עמם בישראל. ציון ושני חבריו יצאו בנתיב אותו נתבקשו לבדוק, והחלו את דרכם לכיוון גבול טורקיה. על קורותיהם מאז נודע למשפחות רק אחרי שנים - אף כי המידע היה ידוע כנראה לראשי המחתרת הציונית, המשפחות לא עודכנו.
הסיפור נודע למשפחה, כאמור, רק אחרי יובל שנים, בשנת 2000 לערך, כשהוריו של ציון וחמישה מאחיו כבר לא היו בין החיים, מפי מנחם אלוני, אשר היה מבכירי המחתרת היהודית בעיראק ולימים יושב ראש עמותת מורשת יהודי אירביל: השלושה קיבלו הנחיה מהמחתרת הציונית לא לקחת עמם לדרך כל דבר בעל ערך כספי, זאת כדי לא להוות מטרה לשודדים או למבריחים המקומיים שיצאו עמם. במהלך המסע המבריחים ראו כי לאחד מהשלושה יש פריט בעל ערך כספי, מכך הם הניחו שברשות השלושה חפצים יקרי ערך נוספים ועל כן החליטו לרצוח את שלושת היהודים.
גילו המשוער של ציון בעת הירצחו בתשרי תש"י (אוקטובר 1949) היה 23 שנים. הוא הותיר אחריו את הוריו ושנים-עשר אחים ואחיות: סלים, נג'י, שרה, נעימה, יהודה, עמרם, נתן, יחיאל, פרידה, אברהם, סביחה ואשר.
כפי שצוין לעיל גורלו של ציון לא היה ידוע למשפחה, וכשהם עלו לישראל הוריו החלו מיד לחפש אחריו בידיעה ברורה כי בנם בין החיים ונמצא כאן. לאחר תקופת חיפושים שהעלתה חרס אמו פרחה הרחיבה את החיפוש ועשתה ככל יכולתה לברר את גורל בנה, במסגרת חיפושיה נפגשה עם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובנוסף פנתה גם לעיתונות, אך כל המאמצים לא העלו דבר.
בשנת 2000 העניקה מדינת ישראל למשפחה תעודת "עיטור לוחמי המדינה" על חלקו של ציון במאבק לתקומת ישראל. בשנת 2003 הוכר ציון כהרוג מלכות.
כתבו בני המשפחה: "אביו של ציון הלך לעולמו בשנת 1980 ואמו בשנת 1989. ההורים לא זכו בחייהם לשמוע על גורל בנם והם קיוו לשובו עד יום מותם. לא ניתן לתאר במילים את אשר עברו הוריו מהיום בו נפרדו מבנם ועד היום בו הלכו לעולמם, כל המילים הינן דלות מכדי לתאר את הכאב הפוקד בכל רגע ורגע אימא ואבא שמחכים לבנם כל יום כל היום, שבכל רגע מצפים ודרוכים לשובו, מחכים לכל פיסת מידע, סימן, רמז לגורל בנם, וזה אינו מגיע. לצערנו הרב, לא נשתמרה למשפחה תמונה של ציון. האחים, האחיינים והמשפחה כולה חסרים את מראהו, אך לא את דמותו ופועלו.
ציון אהרון עזר כשמו כן היה, ציוני בנשמתו, פעל רבות למען מימוש חזונו - יישוב ארץ ישראל. ציון חרף את נפשו למען המדינה והקריב עבורה את היקר מכול - את חייו. אחיו ואחיותיו, האחיינים והמשפחה המורחבת כולה, גאים בערכים ובמורשת שהותיר אחריו".