פרץ, בן דוד מרקיש, נולד בפולוניה שבאוקראינה ביום ח' בכסלו תרנ"ו (25.11.1895).
בגיל 17 החל לכתוב שירים, ברוסית וביידיש. משבגר שירת בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, אז נפצע. אחר כך חי כמה שנים בפולין ובגרמניה ועסק בהוצאה לאור של כתב עת ספרותי. ב-1926 עבר למוסקבה, בירת ברית המועצות, שם התפרסם כסופר, כמחזאי ובעיקר כמשורר בשפת היידיש.
כאשר השלטונות הסובייטים שמו להם למטרה להכחיד את הציונות מקרב יהודי רוסיה הוא היה חלק מקבוצת אמנים שפעלה להפיץ יצירות כדי לשמר את גחלת המורשת העברית, ולהביא ליהודים את בשורת ההתעוררות הלאומית היהודית בארץ ישראל.
פרץ נשא לאישה את אסתר ביום 6.6.1930. לבני הזוג נולדו בת, אולגה, ושני בנים, שמעון ודוד. בראשית שנת 1949 נכלא פרץ בכלא במוסקבה באשמת פשעים ממלכתיים חמורים וקשר לפעילות ציונית. הוא ישב בכלא שלוש שנים וחצי, בהן למשפחתו לא הותר לראותו.
פרץ נשפט, נדון למוות והוצא להורג ביום כ"א באב תשי"ב (12.8.1952). בן חמישים ושש במותו.
פרץ היה אחד מקבוצה בת 13 סופרים, משוררים ושחקנים יהודים אשר נדונו למוות והוצאו להורג באותו לילה.
היו אלה שנות שלטונו של סטלין והם הואשמו בגין "פשעים ממלכתיים חמורים בקשר עם הפעילות של הוועד היהודי האנטי פשיסטי שנאשם בפעילות ציונית". לובה אליאב, מזכיר בשגרירות ישראל במוסקבה, אמר עליהם: "בספריהם ובשיריהם הם העזו לעורר מוטיבים יהודיים לאומיים ואפילו להצביע על סמלים יהודיים דתיים... לנו לא היה ספק שאנשים אלו, בתנאים בלתי אנושיים וקשים ניסו לעורר מחדש בקרב קוראיהם, יהודי ברית המועצות, זיק יהודי... נוכחנו שעמלם וקורבנם לא היה לשווא. שמותיהם וכתביהם, שאמנם היו אז אסורים, התגלגלו ועברו מיד ליד בין היהודים והיו אחד הקטליזטורים של התחייה היהודית הלאומית בברית המועצות".
בשנת 1956, אחרי מות סטלין, טוהר שמו של פרץ. משפחתו של פרץ גורשה לסיביר לעשר שנים. בסוף שנת 1972 הם עלו לארץ.
בישראל הוכר פרץ מרקיש כהרוג מלכות. בכמה ערים בארץ נקראו רחובות על שם פרץ מרקיש.