מחקר זה דן בתופעת העבודה במשרה חלקית – מרצון ושלא מרצון – בשנים 2011-2000, ובהטיות הנובעות ממנה במדידת שיעור האבטלה לפי השיטה המקובלת. המחקר גם בודק את תופעת המובטלים המתייאשים מחיפוש עבודה. שתי תופעות אלה משפיעות על ממדי האבטלה ואינן מובאות בחשבון בחישוב שיעור האבטלה הקיים כיום, בייחוד לנוכח העובדה שחלקיות המשרה בקרב גברים הלכה וגדלה בשנים אלה, ובקרב נשים היתה גבוהה במהלך כל התקופה הנסקרת. הכללת הנתונים הללו בחישוב האבטלה תדייק יותר את שיעורה.
אנשים העובדים במשרה חלקית משום שאינם מצליחים למצוא עבודה במשרה מלאה הם מובטלים באותו חלק מהזמן שהיו מעוניינים לעבוד בו. מנגד יש הבוחרים במשרה חלקית מתוך רצון לפנאי רב יותר. ההתעלמות משתי הקבוצות הללו בחישוב כוח העבודה גורמת להטיה במדידת שיעור האבטלה.
בעבודה זו אנו מכמתים את היקף האבטלה החלקית שיש להוסיף בתקופה הנסקרת לשיעור האבטלה הרגיל (שמביא בחשבון רק במובטלים שאינם עובדים כלל). אנו בונים מדד אבטלה המבוסס על שיעור הבלתי מועסקים בתוספת השפעה של אי-עבודה בגלל עבודה חלקית שלא מרצון ובתוספת השפעה של עבודה חלקית מרצון על האוכלוסייה בגיל העבודה שאינה שייכת לכוח העבודה.
להרחבת מושג האבטלה חשיבות רבה לנוכח התפקיד המרכזי שיש למשתנה זה בגיבוש המדיניות הכלכלית בכלל ומדיניות שוק העבודה בפרט. דוגמה לכך היא למשל הפסקת הסכם האבטלה של 2009 לאחר ששיעור האבטלה לפי החישוב המסורתי ירד, בעוד שבמקביל התרחבה במהירות תופעת חלקיות המשרה.
אחת המסקנות מן המחקר, היא שכדאי להוסיף למדידת האבטלה גם מדד של אבטלה מורחבת שיביא בחשבון תופעות של חלקיות משרה ושל המתייאשים. בעוד תופעת המתייאשים מרחיבה את ההגדרה הרשמית הבינלאומית של אבטלה (כי הם כבר לא מחפשים עבודה באופן פעיל), מספר המשרות החלקיות צריך להיכלל בחישוב בהגדרה הקיימת, שכן מדובר באנשים שמחפשים עבודה באופן פעיל. נמצא כי שיעור האבטלה המורחב (על-פי המדד החדש) גדל בכ-15% בקרב גברים וב-50% בקרב נשים.