דוח מחקר המסכם הפעלת שני בתים שיקומיים לצעירות הסובלות מהפרעות אכילה בנות 32-18, פרי יוזמתם של ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים שיבא, ופרופ' יעל לצר, מנהלת המרפאה להפרעות אכילה שליד בית החולים רמב"ם.
הקמת שני הבתים השיקומיים בקהילה נבעה מהעדר מענים שיקומיים בקהילה במימון ציבורי לצעירות הסובלות מהפרעות אכילה. הצורך בהקמת הבתים עלה בעקבות ההבנה שצעירות הסובלות מהפרעות אכילה אינן מצליחות לנהל חיים נורמטיביים ללא מסגרת תומכת בקהילה וללא סיוע של צוות מקצועי. הבתים השיקומיים הוקמו כדי למנוע נסיגה של המטופלות, לאחר הניסיונות הרבים לשקמן במהלך האשפוזים החוזרים ובטיפול במרפאה, כדי לסייע להן לשלוט בחייהן ולבנות חיים המשלבים תזונה נכונה עם כל שאר האספקטים של החיים הנורמטיביים, וכדי לחסוך בהוצאות המושקעות באשפוזים החוזרים במהלך חייהן בדמות "הדלת המסתובבת" .
הבית הראשון הוקם בהוד השרון ופעל בין השנים 2010-2008 והבית השני הוקם ברמת ישי ופעל בשנים 2012-2009 במימון הקרן למפעלים מיוחדים. שני הבתים מופעלים באמצעות עמותות – עמותת נופית בהוד השרון ועמותת "תעסוקת השני" ברמת ישי. קיים מדרג ביןשני הבתים ולצורך כך הוגדרו קריטריונים שונים לקבלה. שני הבתים נמצאים בקשר מקצועי הדוק ביניהם ועם הצוותים במרפאות להפרעות אכילה של בתי החולים. הבתים מהווים תוספת של ממש למגוון ולרצף השירותים בקהילה.
בית "אמצע הדרך" בהוד השרון מיועד לחולים ולחולות ללא סימפטומים פעילים, בעוד "צידה לדרך", הבית ברמת ישי, מיועד לחולות חלשות יותר (כולל סימפטומים פעילים). לכן המטרות הקליניות ורמת הפיקוח והאכיפה משתנים מבית לבית. במהלך התקופה הניסיונית גובשו נוהלי הפניה ועבודה, נוסחו תקנונים ותפיסת טיפול ושיקום, ונוצר והועמק שיתוף פעולה בין המשרדים – עם אגף השיקום ואגף הנכות בביטוח הלאומי ועם משרד הבריאות, אשר במהלך התקופה נערך לקליטת שני הבתים ולתקצובם.
אכלוס הבתים השיקומיים לווה בשנה הראשונה בקשיים רבים, אך באמצעות תהליכים של בירור והפקת לקחים, הוכנסו שינויים שהביאו לתפוסה מלאה בהם וליצירת רשימת המתנה. הציפיות של הדיירות ושל מפעילי התוכנית נגעו לכל היבטי החיים – הפיזי, הרגשי, ההתנהגותי, הבין אישי, הזוגי, הלימודים והתעסוקה.
המניעים של הדיירות להצטרף לבתים היו הרצון להחלים מהפרעת אכילה ולהשתקם, הצורך לקבל עזרה ותמיכה, והמצב בבית המשפחה שהקשה על שיקום. הדיירות רצו לפתוח "דף חדש" שיש בו אופק תעסוקתי ואישי. פרק הזמן שהוגדר לשהות בבית היה שנה עם אפשרות להוסיף עוד רבעון והוא נתפס כהזדמנות וכגשר לחיים נורמטיביים בקרב הדיירות.
52 צעירות התקבלו לבתים – 25 בהוד השרון ו-27 ברמת ישי. 16 צעירות עברו שיקום תעסוקתי בהוד השרון, כולן עובדות ובמקביל עוסקות בלימודים. לאחר שהות של שישה חודשים ויותר בהוד השרון, הדיירות מדווחות על אופטימיות ועל מסוגלות רבה יותר להתמודד עם קשיים. הבתים צברו מוניטין והביקוש גדל. במהלך התקופה התברר שמבין הדיירות נמצאו צעירות שזקוקות למסגרת נוספת – מסגרת המשך של דיור מוגן בקהילה.
למרות ההבדלים בין הבתים, המטרה הקלינית בשניהם היתה זהה: לאפשר לבוגרות "לחצות את הגשר" בין אשפוז לחיים עצמאיים, שבהם הן יוכלו ללמוד ולשלב בין טיפול במחלה לבין ההחלמה וניהול חיים תקינים, קרי לנהל את המחלה. עם זאת, הדרך להשיג את המטרה משתנה בשל ההבדלים במאפייני הדיירות. הוגי התוכניות הגדירו מדדים להצלחה של הבתים השיקומיים: מיגור הסימפטומים של הפרעות האכילה; רכישת כלים להתמודדות עם הנפילות והקשיים ביומיום במקום לפנות לאוכל ולהתעסקות עם משקל; ניהול תקין של המעקב הרפואי והתזונתי; שיפור התפקוד – בעבודה, בלימודים ובניהול כספים; השתלבות בתעסוקה בשוק הפתוח או בתעסוקה מוגנת; שיפור ההתנהגות החברתית; ויציאה למגורים עצמאיים או לדיור מוגן לאלה שזקוקות למסגרת תומכת ומלווה. בהוד השרון התפקוד העצמאי נמדד ביכולת התמודדות עם הקשיים באכילה בזמנים ובמקומות שונים.
התרומה המרכזית של הבתים השיקומיים נוגעת לשליטה בהפרעות האכילה וליכולת לנהל חיים עצמאיים לצד המחלה. ערכי ה-BMI ויציבותם משמשים סממן מרכזי להתקדמות בשיקום של הפרעות האכילה. במהלך השהות בבית בהוד השרון הדיירות הצליחו שלא לרדת במשקל ואף הצליחו שלא לחזור לאשפוז ואף לשפר את התפקוד בתחום הבית, הקהילה, בתחום החברתי ובתחום התזונה. בבית ברמת ישי, תחת ההנהלה החדשה, מתוך 14 הדיירות אף לא אחת ירדה מתחת למשקל לערך 18 של BMI.
אחד ממדדי הצלחה הבולטים בתהליך השיקום הוא השתלבות הדיירות בלימודים או בעבודה. בשני הבתים כל הדיירות עובדות ובמקביל עוסקות בלימודים, חלקן עובדות במשרה חלקית, חלקן משלימות בחינות בגרות. במקרים חריגים שבהם הן מתקשות במציאת עבודה, הן משתלבות בפעילות התנדבות, בעיקר במוסדות חינוך. יזמי התוכנית וחברי ועדת ההיגוי חשים שביעות רצון ניכרת ביחס להתנהלות שני הבתים, התקדמות הדיירים בתהליך השיקומי והתמקצעות הצוות המפעיל בתחום הפרעות האכילה.
תרומת הבתים מתבטאת במשובים של הדיירות, בהם: הבית נתן מענה פיזי ותחושת ביטחון; הבית איפשר מעקב ופגישות עם מגוון אנשי מקצוע שמסייעים בהתמודדות עם הפרעת האכילה; הבית העניק תחושת שייכות; הבית פיתח מיומנויות תקשורת ושיפר יחסים בינאישיים; נוצרו קשרים משמעותיים בתוך הבתים; חלה התקדמות בתחומי הלימודים, העבודה והאכילה; והבנות יצאו מהבית למסגרת עצמאית.
בתום שלוש שנים של הפעלת שני הבתים אנו מקווים שנוצרו התנאים הדרושים להקמת בית שיקומי בדרום, שייתן מענה לצעירות נוספות המצטרפות לרשימה ההולכת וגדלה של הזקוקות לשיקום. רק מעקב לטווח ארוך אחר המשתתפות בשני הבתים יאפשר להעריך את האפקטיביות של המודל השיקומי בצמצום תופעת הדלת המסתובבת ובהשגת מטרות השיקום.