הדוח שפרסמה הוועדה היה מסמך מרשים ובו נכללו בין היתר ההמלצות הבאות:
להקים מוסד אחד לנושא הביטחון הסוציאלי, ללא השתתפות המדינה
לעשות הבחנה בין "גמלאות קצרות מועד" שצמודות לשכרו הקודם של האדם עם תקרה למקסימום התשלום, ובין "גמלאות לטווח ארוך", שהן בשיעור אחיד, ונוספים עליהם תשלומים בעד התלויים בזכאי.
לשלם שני מענקים:
- לכיסוי דמי קבורה - 30 לירות ישראליות לכיסוי קבורת מבוגר ו-15 ל"י לקבורת ילד מתחת לגיל 16.
- מענק בשיעור 20 לירות ישראליות לכל נולד לצורך רכישת ציוד ראשוני.
לאחר פרסום הדוח, הוטל על משרד העבודה להכין הצעת חוק בנושא, ומונה צוות מצומצם שעם חבריו נמנה ד"ר גיורא לוטן, מי שעתיד להיות מנכ"ל הביטוח הלאומי הראשון.
בסופו של התהליך, נחקק בחודש נובמבר 1953 בכנסת השנייה "חוק הביטוח הלאומי". החוק ביטא, בין היתר, את סדר העדיפות הלאומי והחברתי של המדינה הצעירה בתקופה שבה נאבקה על בטחונה, והניח את הבסיס למדינת הרווחה שעתידה להתפתח, למרות המצב הכלכלי הקשה ששרר באותה התקופה בארץ.
אישור החוק היה הישג חשוב למדינה הצעירה, והחוק התקבל באהדה על-ידי רוב הציבור, שציפה להרחבת הנושאים שייכללו בסל השירותים.
החוק הביא לרפורמה חברתית חשובה בחיי החברה, מאחר שהגוף שהוקם מילא תפקיד חשוב בקידום הרווחה והביטחון הסוציאלי של כלל האוכלוסייה בישראל ובעיקר בקבוצות החלשות שבה.
הגוף שהוקם כדי לדאוג לביטחונה הסוציאלי של האוכלוסייה הוקם ב-1 באפריל 1954 ונקרא "המוסד לביטוח לאומי". בתחילת דרכו הביטוח הלאומי העסיק 160 עובדים.